השנה ציינו בני המחזור שלי את יום ההולדת ה-50 שלהם (הם ציינו. אני התעלמתי באלגנטיות...), והתאריך החשוב גרר אחריו בין השאר שורה של פגישות מחזור - בית ספר, גרעין, תנועה, מה לא. אחד המפגשים המרגשים האלה היה של חוג "הראל" - ככה קראו לקבוצה שלנו במחנות העולים, כי במחנות העולים כל דבר צריך להיות מיוחד - לכולם יש קן? לנו היה "מחנה". לכולם יש קבוצה? לנו היה "חוג". לכולם היה שרוך בחולצה? לנו היו כפתורים. וכשכולם במסעות השאירו את התרמיל באוטובוס, אנחנו סחבנו אותו על הגב - והשתכנענו שאנחנו נהנים מזה...
בכל מקרה, למפגש של חוג "הראל" הזה הגיע, בין השאר, בנדה - חבר ילדות שכבר הרבה שנים מתגורר בניו זילנד, ככה שכל פגישה אתו היא סוג של פגישת מחזור וזה תמיד נורא כיף. אלא שהפעם היה בזה משהו נוסף - בשבוע שבו עשינו את פגישת המחזור, בנדה חגג יומולדת 50. מישהי הציעה להכין עוגה ולהפתיע אותו, ואני החלטתי שזה לא מספיק...
כמה ימים לפני כן, כשכמה מהחבר'ה נפגשו אצלי כדי לסכם מי מביא מה למפגש, באופן טבעי נשלפו לשולחן אלבומי התמונות של שנות נעורינו. צחקנו מהן, התעלמנו מהשיער שנעלם לבנים ומהגזרה שהתעבתה אצל הבנות, וישר התחילו כמובן לזרום זיכרונות, שרק תמונות במצלמת פוקט עם נייר קודאק שהאדים עם השנים, יכולות להעלות.
והיה עוד משהו: היו קריאות בנוסח "יה! מי צילם את זה?!?!", "וויי! אף פעם לא ראיתי את התמונה הזאת!", "יו.... אני רוצה את זו! אני רוצה את זו! אין לי אותה!"... אז אמרתי שאפשר לסרוק וכו', אבל האמת היא שכולנו ידענו שנכון שיש רצון ויש כוונה, אבל בדרך כלל זה נעלם איפשהו בין החדשות לבין התור בבנק...
ואז, כשנזכרתי שלבנדה יש יומולדת - ידעתי ישר מה אני הולכת לעשות - למרות שהיו לי פחות מ-48 שעות, כולל להכין פשטידה ועוגה, התיישבתי לסרוק את התמונות ורצתי לחנות להדפיס אותן.
הצצה מהירה בתוצאה העלתה שאין הרבה מה לעשות איתן. עם כל הכבוד לתיקונים בפיקסה, ובעיקר אחרי הגדלות ומחיקות של פרטים מיותרים בתמונה (אף פעם לא הייתי צלמת דגולה...) - מה שהתקבל היה מזעזעז למדי. הפתרון היחיד שהעליתי בדעתי היה להדפיס אותן בשחור לבן, ו"להפוך את הדפקט לאפקט" - שיראו שזה ישן ושלא יצפו ליותר מדי... וזה בדיוק מה שעשיתי.
כפיצוי על המונוטוניות של התמונות בחרתי בדפים מקולקציות שונות של BasicGrey. כאלה שיהיו צבעוניות מספיק - אבל לא נשיות מדי. כתום/שחור/אפור נראה לי שילוב מתאים - ויחד עם נפלאות הביינד-איט-אול יצא אלבום קטן (17X17 בערך), שיש בו 8 דפים דו צדדיים מקארדסטוק שחור + כריכה. בחלק מהמקומות ציינתי תאריכים וכתבתי כמה מלים, בכפולה אחת שילבתי שיר שהיינו שרים בתנועה (ושגם מדבר על גיל 50), ובחלק מהעמודים השארתי לבנדה מקום לכתוב פרטים נוספים.
אני חושבת שהמתנה ריגשה אותו - אני יודעת שאני התרגשתי מכל המפגש הזה ומהזיכרונות שהוא העלה בי, ושנהניתי מאוד להכין את האלבום. בעקבותיו, אגב, הכנתי עוד אחד בפורמט זהה, ללא תמונות, אבל על זה בפוסט נפרד.
אז אחרי כל הקשקשת הזו ולפני שנחגוג 60 - הנה התמונות. והפרחים לצה"ל :)
