מתנה לחג: בלוגים של מוכשרות

כבר הרבה מאוד זמן שאני מנויה על הניוזלטר של מעצבת הפנים קרן בר, שמגיע בתדירות שפויה ומביא אתו תמיד אוצרות מלאים השראה, רעיונות שממלאים אותי בשמחת חיים ותמונות שעושות טוב על הלב. איכשהו, בשבוע שעבר, התפספס לי פוסט ראש השנה המסורתי שלה, שכולו רעיונות למתנות חג של יוצרות ישראליות וקישורים לבלוגים נוספים עם עוד ועוד רעיונות נהדרים ואפילו עם קופוני הנחה למיניהם - אבל לא אלמנה ישראלה (וטוב שכך...).

צילום: קרן בר

נכון, לקנות את המתנות האלה לחג כבר כנראה לא תספיקו, אבל אנחנו הרי מייחלות לש-נ-ה טובה, כלומר יש 365 ימים שבהם אפשר לתת מתנות לעצמנו ולאהובים עלינו, ויותר חשוב - לפנינו 365 ימים בהם נוכל לבלות בבלוגים המופלאים האלה, אז שנוותר על זה? ממש לא. מקסימום לא תיהנו מההנחות שהחנויות השונות מעניקות (למרות שחלקן תקפות עדיין, אז תבדקו).

בקיצור, אם מישהי פה לא מכירה את הבלוג של קרן או פספסה (כמוני עד לפני כמה דקות) את הבלוג הופ הנהדר הזה, זו כנראה אחת המתנות הכי טובות שאני יכולה לתת לכן לשנה החדשה - כ-50 בלוגים, חנויות ואתרים של כישרונות (בעיקר ישראליים, אבל לא רק) שהם הרבה יותר מ"מה לקנות למי", הם רגעים קטנים של יצירתיות, אושר והשראה, בדיוק מה שאני מאחלת לכן לשנה החדשה.

מקווה שתיהנו מכל רגע - עכשיו וכל התש"ף הזו 😍!

פאולוניה: אל נוכח האָיִּן

"באחת הספינות, החוזרת,

בודדים אל עצמנו נשוב, פנלופה שלנו, לחוף.

ערפל. דמדומים לבנים.

לא נדע אל נכון אם כבר ערב

או זה אד שעולה מן הים.

או הוא בוקר עבות.

או הוא סוף"

(לו נחיה בשירה הנוגה - נתן יונתן, שירים לאורך החוף, ספריית פועלים 1962)

 

"הגט טקסי של השאול". אנוביס (צילום: סדן הפקת אמנות)

נתן יונתן הוא רק אחת הרוחות שליוו אותי כשסובבתי בין סירות העץ של אתי גדיש דה-לנגה, שמוצגות בתערוכת היחיד החדשה שלה, "פאולוניה" (אוצרת: טל רואי דה-לנגה). גם נוח והתיבה שלו נכחו שם. וכמה מהרוחות הפרטיות שלי.

והיו כמובן גם רוחות אחרות, מדיפות ריח מלוח של ים, ומרחבים, ופרידה. וביניהן הטקסטים החשופים של גדיש דה לנגה:

"הלוואי,

שהסירות שלי

תשוטנה לבדן,

ללא כנפיים

ובלי גלים,

ותשכונה בליבות

רבים..."

אתי גדיש דה-לנגה. מסע תחת משא (צילום: סדן הפקת אמנות)

התערוכה של גדיש דה לנגה, המוצגת בגלריה "פריסקופ" בתל אביב עד לסוף השבוע, נושאת את שמו של העץ ממנו עשויים הפסלים הנמצאים במרכזה. פאולוניה, המוכר גם כ"עץ הקיסרית", הוא צמח בעל מבנה בוטני ייחודי: במרכז הגזע שלו ובענפיו עוברים צינורות חלולים, המשמשים להובלת מים ומינרלים, המזינים את הצמח. גדיש דה-לנגה לא נוגעת בצינורות אלה, אלא מותירה אותם כמו שהם - חללים בעלי נוכחות. כמו החללים בחיינו - אלה שנותרים בעקבות אובדן, אלה שמדגישים את האין, את החסר. בין לבין היא משלבת חומרים טבעיים כמו ברזל חלוד, זכוכית, גומי, שעווה, חומרים שמעבירים גם הם תחושות של שבר, בלאי, כניעה.

סירותיה המינימליסטיות והחשופות של גדיש דה-לנגה נראות כאילו הוסר מהן משא כבד של אבל ואובדן, והושלך למעמקים. עכשיו הן יוצאות לדרך חדשה או חוזרות לחוף מבטחים, ניצבות על חרטומן, עמודי טוטם שננעצו בחול הרך, או תלויות על מוטות מתכת דקים, מתנדנדות באוויר, מפליגות לשום מקום. 

לשמר את הגסות הטבעית של העץ (צילום: סדן הפקת אמנות)

התחושה המיתית שהתערוכה עוררה בי התעצמה למראה עבודה שבה נראה אנוביס, אל השאול המצרי, המוביל את המתים לעולם הבא, כשהוא נוהג בסירה שמוטוות ברזל חלודים נעוצים בה. זהו רמז לסיפור של גדיש דה לנגה עצמה, שיצרה את האלמנטים הפיסוליים שלה במקביל להתמודדות ארוכה וכואבת עם מחלתה של אמה ועם הפרידה ממנה. "היה לי צורך להסיר מעלי מטען כבד, לשחרר, להתנתק - והסירות סייעו לי בתהליך הזה", היא אומרת, והעצב ניכר בקולה גם כעת.

הניתוק הזה מתבטא בהחלטתה לחשב מסלול מחדש גם במישור המקצועי. גדיש לה לנגה, שהיא בוגרת "המדרשה" ובעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת ברייטון הול, עסקה עד לפני שלוש שנים בעיקר בציור, ושילבה בין עשייה אמנותית ללימוד מבוגרים וילדים והשתתפות בפרויקטים קהילתיים, עיצוב תפאורות ועוד. בעקבות האובדן שחוותה, הרגישה צורך לשנות - היא הפסיקה ללמד, התכנסה בסטודיו שלה והחלה לפסל בעץ. לכאורה, הבחירה בפאולוניה הייתה אקראית - הוא היה זמין ונוח לעבודה - אלא שמבט אחד במעגן הסירות הניצב במרכז הגלריה, מחזק את התחושה שלא מדובר ביד המקרה. שהפאולוניה - על החללים המוזרים בענפיו - הצליח דווקא למלא, להשלים ולצקת משמעות חדשה בחייה של גדיש דה לנגה.וכמה טוב שכך.

פאולוניה - גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב. נעילה: 6.7

דוקר אותי ברכות

פורסם לראשונה במגזין "החיים הטובים"

יום העצמאות חלף הלך לו, אבל מי שנולד בארץ (לא חשוב מאיזה עדה...) נשאר צבר לנצח. לכבודו - ולכבוד כל מי שרואה את עצמו ככזה, גם אם לא נולד כאן, מוקדש הפוסט הזה.

 מתוק או קוצני, בצד הדרך או בלב גן בוטני, אם יש צמח שמזוהה עם הישראליות יותר מכל אחד אחר זה ללא ספק הצבר. נכון, היום הרבה יותר קשה למצוא אותו סתם כך ליד גדר או במקומה, אבל מי שהיה כאן בשנות ה-70 או קודם לכן, זוכר שיחי צבר בכל חצר כמעט. האמיצים גם העזו לקטוף אותו, אפילו בידיים חשופות...
אחר כך באו הזנים המתורבתים, אלה שאין בהם קוצים, אבל כמו תמיד - מי שהכיר את הגרסה המקורית לא יחליף אותה בשום צבר מפונפן. אלא אם הוא צבר תוצרת בית, רך ונעים כמו שרק בד לבד יכול להיות. אלא אם הוא צבר שהכנתם בעצמכם. שנתחיל?
מה צריך?
לֶבֶד רך בגווני ירוק - שתי פיסות
ציור של שיח צבר
טוש לסימון בד
סיכות תפירה
מספריים
חוט תפירה ירוק ומחט
אקרילן (או חומר מילוי אחר)
חוט מתכת
עציץ או כלי קיבול אחר
חול / חצץ / חלוקי נחל
מה עושים?
1. מציירים (או מדפיסים) קו מתאר של צמח צבר, ומקפידים שחלקו התחתון (ה"גזע") יהיה ארוך מספיק כדי "לשתול" את הצבר בעציץ. גוזרים את הציור.

2. מניחים הציור שגזרתם על פיסת לבד אחת ומעתיקים אליה את הציור - בהגדלה. איך? מציירים את הקו במרחק של 5-4 מ"מ מסביב לנייר הגזור ולא בצמוד אליו.

3. מצמידים לגב הפיסה המצוירת את גב פיסת הלבד השנייה ומחברים אותן בסיכות. גוזרים לאורך הקו מצדו הפנימי.

4. תופרים מסביב, במרחק של 3-2 מ"מ מקצה הלבד, כך שיישארו שוליים. מתחילים מלמטה, ומשאירים פתח בבסיס הצבר. משתדלים לתפור תכים קטנים, כדי שבהמשך חומר המילוי לא יבצבץ החוצה. בסיום מוציאים את הסיכות.

5. ממלאים את הצבר עם האקרילן. בהתחלה את העלים הבולטים (אם צריך, דוחפים את חומר המילוי בעזרת קצהו השטוח של עיפרון). אחר כך מוסיפים עוד אקרילן במרכז בשתי שכבות - אחת בצמוד לשכבת לבד אחת והשנייה בצמוד לשכבת הלבד השנייה - כך שיישאר ביניהן רווח.

6. מקפלים את חוט הברזל במרכז ויוצרים מעין לולאה. מכניסים את החוט בין שכבות הלבד והאקרילן ומוודאים שהוא מספיק ארוך כדי לבלוט מבסיס הצבר. ממלאים את הצבר עד הסוף ותופרים את הפתח התחתון. אם צריך - מקצרים את חוט הברזל.

כעת נשאר רק "לשתול" את הצבר ולהוסיף חול עד שפת העציץ.

אבני דרך
שיחי צבר הם רק אחד משלל עיצובים שתוכלו ליצור בסדנה לציור על אבנים שעורכת שולמית ישראל-ויינשטיין מ"שלולית".

צילום: שלומית ישראל-ויינשטיין

מי שחושב שלאבנים אין חיים, לא ראה את העבודות שמכינים תלמידיה של שולמית ויינשטיין, בסדנה לציור על אבנים. באמצעות טכניקות שונות של צביעה, איור והחתמה, ושימוש במגוון כלים, מלמדת שולמית מבוגרים וילדים איך להפוך כל אבן או חלוק נחל לפריט ייחודי, מעוצב ומסוגנן.

צילום: שלומית ישראל-ויינשטיין

הסדנה נמשכת 3 שעות ומחירה 100 ₪ (כולל כל החומרים, וכן קפה וכיבוד קל). שולמית, האישה מאחורי "שלולית - סדנאות אמנות ויצירה", עורכת את הסדנאות בחיפה, אולם היא שמחה להגיע לכל מקום כדי להדריך קבוצות מאורגנות. כאן או שם מובטחת לכם סדנה כיפית, מעשירה שבסיומה תניחו את אבן הפינה לתחביב חדש, יצירתי ומלא קסם.
פרטים נוסיפים בדף של "שלולית" או בטל' 052-3874061.

וככה נראה המדור במגזין:

...וד"ש לסינדרלה

מתוך תערוכת הבוגרים של הגילדה / אירית כהן טייב (צילום: אדרבה ואדרבה)

מי שקרא את הפוסט הקודם והתעניין, או סתם אמר לעצמו "וואלה? לעצב נעליים? איך לא חשבתי על זה קודם?!?" הנה משהו במיוחד בשבילו: ב-24 לחודש, שזה יום חמישי הקרוב, תיערך ב"גילדה", בת-הספר לעיצוב נעליים ואביזרי אופנה, סדנת הדגמה של תהליך ייצור נעליים. מדובר במפגש חווייתי, שמשלב הסברים וסיפורים מעולם עיצוב הנעליים עם השתתפות פעילה בשלבי הייצור השונים, והכל בהדרכת המנהלת האקדמית של "הגילדה", נינה רוזין.
הסדנה תתחיל בשעה 18:00 ותימשך כשעה. היא נערכת בסדנה המקצועית של "הגילדה", ברחוב מנחם בגין 25 בתל אביב, ופרטים נוספים עליה ועל בית הספר בכלל אפשר למצוא כאן. ההשתתפות בסדנה היא ללא תשלום וללא התחייבות כמובן, אבל כיוון שמספר המשתתפים מוגבל, יש צורך להירשם מראש בטלפון 03-5163032/9  או בדוא"ל info@theguild.co.il.

אות ועוד

זה שיש לי חולשה לטקסטים, זה לא חדש. לא מדובר רק בחיבה לקריאה ולכתיבה, אלא בכלל באיזו שריטה שקשורה באותיות ובמלים - אני קוראת שלטים כפייתית מגיל חמש בערך, אני מרגישה מוזר במדינות כמו טורקיה, שבהן הכתב הוא אמנם לטיני אבל אין שום סיכוי שאבין ממנו משהו, ולעומת זאת נהנית לשבור את הראש והשיניים כדי להבין כתובת בצ'כית (דרך הפולנית הלא-מי-יודע-כמה שלי) או אפילו בסואהילית. כן, שורשיה של השפה הרשמית בקניה נעוצים בין השאר בערבית, מה שמסביר, למשל את הצליל המוכר של ביטויים כמו "לאלה סלאמה" - ליל מנוחה, או מה שאנחנו קוראים לילה טוב. האקונה מטאטה, מה שנקרא.

החיבה לטקסטים הוליכה אותי, באופן טבעי כנראה, לעיסוק במלים (בשביל זה המציאו בבלוגר את הפרופיל. תקראו, תבינו), אבל מעבר לזה, אני אוהבת גם את המשחקים הגרפיים באותיות ובפונטים, ומתכננת כבר כמה שנים, למשל, לכסות את קיר הסלון בטקסט (ופעם אני גם אספר איזה). אמרתי "פעם", לא התחייבתי לדד-ליין...

ביטוי נוסף לשריטה הזו, הוא המנהג שלי לחקור אנשים לגבי השמות שלהם. בין אם מדובר בשמות יוצאי דופן (או לפחות יוצאי דופן לי), או בשמות משפחה מעניינים ובין אם מדובר בשמותיהם של האחים והאחיות של בני שיחי - אני תמיד שואלת, ומופתעת כל פעם מחדש לגלות כמה מעניין יכול להיות הסיפור מאחורי השם, ואת היצירתיות והמקוריות שהובילו לבחירה בו. ככה גיליתי, למשל, שיש צמדי שמות שכיחים מהרגיל. תבדקו ותגלו שבחלק גדול מהבתים שבהם יש ילד או ילדה בשם אור, יש גם סתיו, ובבתים שיש בהם גיא - יש גם ניר. אין לי הסבר לזה, למעט ההשערה, שמשהו בצליל שלהם קורץ לאותם אנשים - כלומר מי שאוהב את אחד מהם, לעתים קרובות אוהב גם את האחר. מוזר, אבל שכיח...

וככה, בפעם הראשונה שבה פגשתי את ליעונה מנקלי, הרגשתי שהמזל שיחק לידי פעמיים - גם שם פרטי מעניין וגם שם משפחה שמעולם לא שמעתי. מי שרוצה לשמוע את ההסברים יצטרך לפנות אליה, אבל יש סיבות הרבה יותר טובות לעשות את זה - ליעונה היא מפיקה שעובדת בעיתונות כבר הרבה שנים, וככה גם הזדמן לנו להכיר. עם הזמן התברר לי שיש לנו עוד כמה מכנים משותפים - האהבה לעיצוב, למשל, או החיבה לטיפים (טוב, אז יש לי יותר משריטה אחת, קורה...), והסנטימנטים לעבודות יד בסגנון "במקרה הכינותי מראש" ובעיקר לכאלה שנעשו מחומרים ממוחזרים - שזה השילוב האופטימלי בין עיצוב, טיפים ועבודת יד. 

טוב, אז מה לליעונה ולסיפור על האותיות? הנה מה:

מדובר בהדרכה נהדרת להכנה של אותיות דקורטיביות, שהיא העלתה לאתר שלה, Decor Liona, וששום חובב טקסטים/עבודות יד/מיחזור/כל התשובות נכונות, אסור שיפספס. זה קל, זה פשוט, והתוצאה נהדרת!

אז רגע לפני שאני הולכת ליישם את ההדרכה הזו בעצמי, החלטתי לחלוק אותה אתכם. אני אשמח אם תספרו לי מה בחרתם לכתוב, ואם אתם מעלים צילומים של התוצרת לבלוג שלכם - תספרו. אני מבטיחה לקפוץ לבקר (ולא לבקש כלום חוץ מקפה וירטואלי).