"באחת הספינות, החוזרת,
בודדים אל עצמנו נשוב, פנלופה שלנו, לחוף.
ערפל. דמדומים לבנים.
לא נדע אל נכון אם כבר ערב
או זה אד שעולה מן הים.
או הוא בוקר עבות.
או הוא סוף"
(לו נחיה בשירה הנוגה - נתן יונתן, שירים לאורך החוף, ספריית פועלים 1962)
 |
| "הגט טקסי של השאול". אנוביס (צילום: סדן הפקת אמנות) |
נתן יונתן הוא רק אחת הרוחות שליוו אותי כשסובבתי בין סירות העץ של אתי גדיש דה-לנגה, שמוצגות בתערוכת היחיד החדשה שלה, "פאולוניה" (אוצרת: טל רואי דה-לנגה). גם נוח והתיבה שלו נכחו שם. וכמה מהרוחות הפרטיות שלי.
והיו כמובן גם רוחות אחרות, מדיפות ריח מלוח של ים, ומרחבים, ופרידה. וביניהן הטקסטים החשופים של גדיש דה לנגה:
"הלוואי,
שהסירות שלי
תשוטנה לבדן,
ללא כנפיים
ובלי גלים,
ותשכונה בליבות
רבים..."
 |
| אתי גדיש דה-לנגה. מסע תחת משא (צילום: סדן הפקת אמנות) |
התערוכה של גדיש דה לנגה, המוצגת בגלריה "פריסקופ" בתל אביב עד לסוף השבוע, נושאת את שמו של העץ ממנו עשויים הפסלים הנמצאים במרכזה. פאולוניה, המוכר גם כ"עץ הקיסרית", הוא צמח בעל מבנה בוטני ייחודי: במרכז הגזע שלו ובענפיו עוברים צינורות חלולים, המשמשים להובלת מים ומינרלים, המזינים את הצמח. גדיש דה-לנגה לא נוגעת בצינורות אלה, אלא מותירה אותם כמו שהם - חללים בעלי נוכחות. כמו החללים בחיינו - אלה שנותרים בעקבות אובדן, אלה שמדגישים את האין, את החסר. בין לבין היא משלבת חומרים טבעיים כמו ברזל חלוד, זכוכית, גומי, שעווה, חומרים שמעבירים גם הם תחושות של שבר, בלאי, כניעה.
סירותיה המינימליסטיות והחשופות של גדיש דה-לנגה נראות כאילו הוסר מהן משא כבד של אבל ואובדן, והושלך למעמקים. עכשיו הן יוצאות לדרך חדשה או חוזרות לחוף מבטחים, ניצבות על חרטומן, עמודי טוטם שננעצו בחול הרך, או תלויות על מוטות מתכת דקים, מתנדנדות באוויר, מפליגות לשום מקום.
 |
| לשמר את הגסות הטבעית של העץ (צילום: סדן הפקת אמנות) |
התחושה המיתית שהתערוכה עוררה בי התעצמה למראה עבודה שבה נראה אנוביס, אל השאול המצרי, המוביל את המתים לעולם הבא, כשהוא נוהג בסירה שמוטוות ברזל חלודים נעוצים בה. זהו רמז לסיפור של גדיש דה לנגה עצמה, שיצרה את האלמנטים הפיסוליים שלה במקביל להתמודדות ארוכה וכואבת עם מחלתה של אמה ועם הפרידה ממנה. "היה לי צורך להסיר מעלי מטען כבד, לשחרר, להתנתק - והסירות סייעו לי בתהליך הזה", היא אומרת, והעצב ניכר בקולה גם כעת.
הניתוק הזה מתבטא בהחלטתה לחשב מסלול מחדש גם במישור המקצועי. גדיש לה לנגה, שהיא בוגרת "המדרשה" ובעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת ברייטון הול, עסקה עד לפני שלוש שנים בעיקר בציור, ושילבה בין עשייה אמנותית ללימוד מבוגרים וילדים והשתתפות בפרויקטים קהילתיים, עיצוב תפאורות ועוד. בעקבות האובדן שחוותה, הרגישה צורך לשנות - היא הפסיקה ללמד, התכנסה בסטודיו שלה והחלה לפסל בעץ. לכאורה, הבחירה בפאולוניה הייתה אקראית - הוא היה זמין ונוח לעבודה - אלא שמבט אחד במעגן הסירות הניצב במרכז הגלריה, מחזק את התחושה שלא מדובר ביד המקרה. שהפאולוניה - על החללים המוזרים בענפיו - הצליח דווקא למלא, להשלים ולצקת משמעות חדשה בחייה של גדיש דה לנגה.וכמה טוב שכך.
פאולוניה - גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב. נעילה: 6.7
