בדיוק לפני 15 שנה*, בסוכות 2002, שמעתי יללות מתוך פח האשפה הירוק -
וניגשתי לראות מה הסיפור. התכופפתי, חצי גוף בתוך ה"צפרדע" הענקית, ושלפתי
אותה, ומיד אחר כך גם את אחותה. הן היו בנות 4 ימים, מלוכלכות וחסרות
אונים, ואין יותר "החיים בזבל" מזה.
 |
| עדיין לא רואות, אבל האור בקצה המנהרה כבר נדלק עבורן |
בהתחלה קראנו להן נאוה וזהבה. זהבה בגללה - בגלל הפס הזהוב במצח. נאוה היה סוג של ברירת מחדל - הוא השתלב טוב עם זהבה. אבל זה לא תפס. אז ניסינו כל מיני, עד שהגענו לשצ'ופק, שמה של מסעדת הדגים החביבה עלי, ובמקור, דג נהרות פולני. לאחותה, אגב, קראנו במשך חודשים "הקטנה", כי לא מצאנו לה שם. איפשהו, מתישהו, היא הפכה לצ'ופצ'ופית - ובא לציון גואל.
 |
| יחד באש ובמים ובעוד כמה דברים... |
ב-2007 שצ'ופק חלתה, וכשהגענו איתה לבית החולים הווטרינרי בכרמל, אמרו לנו שהסיכוי שתשרוד עומד על 15%, שכדי שיהיה לה איזשהו סיכוי יידרש אשפוז ממושך, ושאשפוז עולה כמה מאות שקלים ליום, אז שנחליט מה אנחנו עושים אתה. י. הסתכל על הרופא ושאל בחוסר אמון "אתה רוצה להגיד לי שיש אנשים שבשלב הזה אומרים לך "לא, אנחנו לא נטפל בחתול"???".
אז כן, אשפזנו אותה לעשרה ימים, והיא שרדה - כמו גדולה. ואחר כך במשך שבועות הסתובבה בבית מגולחת צוואר, עם צינור הזנה, אבל מתחככת ומגרגרת בכל פעם שבשדה הראייה שלה הופיעה יד עם אופציה לליטוף. בכלל, ככה יכולת לדעת שהיא בסביבה: קודם שמעת מנוע נוהם, ואז היא הגיחה, עם הפרצוף החתולי הכי יפה בעולם וכרס מתנדנדת מצד לצד. 9 ק"ג של יופי ופינוק.
 |
| שומעים את הגרגור עד כאן... |
השנים הבאות היו משעממות במובן הטוב של המילה. הדיירים על ארבע קצת התחלפו - צ'ייקובסקי, ביאנקה ולבסוף גם ירמיאו הלכו לעולמם, שמשון הגיע, ובשנים האחרונות ההרכב המשפחתי התייצב על זוג עם שלושה חתולים - משפחה פולנית לתפארת, כולל דג נהרות אחד.
כן, היו סימנים של הזדקנות והייתה אפיזודה חולפת של בעיה בכליות בראש השנה שעבר, אבל זו הייתה שצ'ופק - היא התגברה. החלפנו לה את האוכל, הקפדנו שתשתה מספיק ושמחנו בחורף, כשראינו שלמרות הגיל ועודף המשקל היא חוזרת לטפס על המיטה בחדר השינה ולהתכרבל איתנו מתחת לפוך.
 |
| את הכי יפה כשנוח לך... | |
בראש השנה האחרון זה כבר היה סיפור אחר. הווטרינרית אבחנה כשל כלייתי אקוטי, ולמרות שעם אנטיביוטיקה והרבה תשומת לב על החלק של ה"אקוטי" שצ'ופק התגברה, הכשל הכלייתי כבר היה יותר מסובך. עכשיו ידענו שזה עניין של זמן, ולא הרבה זמן.
אז ליטפנו אותה כמה שאפשר, עברנו להאכיל אותה מחוץ למטבח, כדי שלא תתפתה לשתות מיד אחר כך ולהקיא, והתלבטנו, בעיקר התלבטנו. לא רצינו שתסבול, אבל גם לא רצינו למהר להיפרד ממנה.
השבוע, בראשון בערב, אחרי החמרה נוספת במצב, החלטנו שזה הזמן. שאין טעם למשוך את זה עוד יום, עוד יומיים, כשברור שלא טוב לה. במרפאה הסתכלו עליה - והסכימו אתנו. "לא האמנתי שעם כאלה תוצאות היא תחזיק חודש", אמר לי הווטרינר, "ועוד שתמשיך להיות כזו טובה בחדר הטיפולים וכזו יפה... כל כך יפה..."
אחר כך, כשבכיתי, הוא הוסיף "שלא יציק לך המצפון, עשית נכון".
"לא מציק לי המצפון", עניתי לו, "אני פשוט עצובה. נורא נורא עצובה". ויצאתי.
***
אני חושבת שנתנו לך חיים טובים, שצ'ופק. אני יודעת שהשתדלנו.
היי שלום, יפה שלי.
* אחרי שהעליתי בפייסבוק את התמונה של שצ'ופק עם שנות חייה, התברר שטעיתי. שבעצם היא נולדה ב-2003 והייתה אתנו 14 שנים. כיוון שכבר היו המון תגובות חמות ותומכות ומחזקות בפוסט בקיר שלי ובקבוצת People&Cats, ולא יכולתי לערוך את הפוסט בלי לאבד אותן, החלטתי להשאיר את זה כמו שזה. לא נראה לי שזה כזה חשוב עכשיו אם הייתה בת 14 או בת 15. חשוב שהייתה.
