נס פך הוואשי

באחרונה, אני ממש מתקשה למצוא זמן ליצור. ולא רק זמן, גם השראה או חשק אין כל כך בנמצא. כדי לא להחליד לגמרי, הצטרפתי ליוזמה מבורכת של שרון שלזינגר באיער, שהתנדבה לרכז תרומה של כרטיסי ברכה לחנוכה לילדים בסיכון.
בהיעדר שני מרכיבים חיוניים (זמן ומוזה. רצון, כמובן, היה לי. בשפע) פניתי לקביים של היצירה: חומרים זמינים, שאפשר להשתמש בהם כפי שהם; השראה מהפינטרסט ועבודה בסרט נע. אני יודעת, עלוב למדי, אבל אני מתנחמת בכך שזה קורה לטובות ביותר, ושנשאר לי שבוע עד לתאריך היעד, אז (כמעט) הכל כשר.
חיפשתי רעיונות שיתאימו לכל הקריטריונים האלה, ופתאום הבזיק לי: וואשי! זה נגיש ( 60 ס"מ מכף ידי), קל לשימוש, ומתאים לנרות כמו כפפה לשלג...

הבעיה הייתה שלא היה לי מושג למי, בעצם, הכרטיסים יישלחו: לא גיל, לא מין, לא העדפות כאלה או אחרות. נשמע כמו מגילת העצמאות, חוסר האפליה הזה, אז התאמתי את עצמי לליברליזם המתפרץ - והכנתי 10 כרטיסים פשוטים, נקיים ומלאים באווירת חג. בינינו? חנוכה או לא חנוכה, כמו שאני מתנהלת, זה די נס שהספקתי בזמן...

אז מה יש שם? בסיס, מאטינג, וואשי קרוע, "להבות" גזורות ביד חופשית מוואשי בצבע זהב, והחתמה של "חג שמח" (סט שקניתי יד שנייה, ללא אריזה. מישהי יודעת של מי זה? הוא שימושי מאוד!) על פס נייר בצבע תואם.

הרקע, אגב, הוא מהסדרה המאוד מוצלחת של Bis Of cake.
ורגע לפני ששלחתי, עוד הספקתי לקשט קצת את המעטפה, שגם לשרון, שכל כך טרחה לארגן את העניין, יהיה שמח:

ואם לא נדבר עד חנוכה (סתם, סתם, בטח שנדבר...), שיהיה לכן חג שמח והרבה נסים קטנים כגדולים!

חיית מסיבות

שתי חותמות חדשות שהגיעו השבוע בדואר מ-Blitsy משתלבות לי נהדר בכרטיס ברכה שהכנתי לאחד האחיינים שלי... אני לא מגלה איזה... הוא ושאר האחיינים שלי לא קוראים את הבלוג הזה, ספק אם הם מציצים בדף הפייסבוק שלי, אבל האמהות של כל השישה, אחיותיי היקרות, דווקא כן מתעדכנות, ואני יכולה לראות אותן חושבות עכשיו "למי היא הכינה את זה?!?!? אין אף יומולדת בסביבה ומי בעצם האחיין הפייבוריט שלה...? הבן שלי! ברור שהבן שלי!"... המחשבה הזו משעשעת אותי, אז אני לא מגלה... בינתיים.

מה שאני כן יכולה לגלות הם הדברים הבאים:
1. הכרטיס הוכן עבור אתגר החיות בבלוג האתגרים שלנו, Scrappy Hands.

2. נעשה בו שימוש בניירות בסיס ומעטפות שהזמנתי מאתר קניות פולני שהתוודעתי אליו רק לאחרונה.

3. בנוסף לחותמות הטקסט (האחת של חברת Woodware והשנייה של Hot off the press) השתמשתי בחותמת ישנה ואהובה מבית House Mouse ובוואשי טייפ דק עם דוגמה מתחלפת מבית MT, שבחרתי מתוכו את הקטעים שהתאימו לי (כאן אפשר לראות אותו).

4. לצילום הכרטיס השתמשתי בעוד אחד מהרקעים היפהפיים של יעל יניב.
5. שימו לב שאנחנו מרחיבות את צוות העיצוב בבלוג האתגרים שלנו. אולי זה בשבילך? כל הפרטים על הקריאה מופיעים כאן.
6. הכי חשוב: את צודקת, הוא באמת האחיין הפייבוריט שלי! שלא יהיה לך ספק בכך... ;)

מתארגנים (או: בונבוניירות הילדות שלי)

לפני כמה שנים קניתי ממישהי אוסף כפתורים אדיר ממדים. מאז, אחת לכמה חודשים, אני נתקפת בשגעת, ומחפשת דרך חדשה לארגן אותו - פעם זה לפי סגנון, פעם זה לפי חומר הגלם שלו או הגודל, ובדרך כלל זה לפי צבעים, כשמידת ההקפדה על הגוון משתנה בהתאם למצב הרוח שלי. את הכפתורים אני מאחסנת בצנצנות נוטלה קטנות, שממלאות שתי מגירות שלמות, ויתרונן בכך שהן שקופות.
העניין הוא, שכשאני מחפשת כפתור מסוים, כל השקיפות הזו לא עוזרת... בשלב זה אני לוקחת צנצנת שלמה ושופכת את התוכן שלה על מגש (אם אני ממש מאורגנת) או על השולחן (ואז אני ממשיכה במשך שבועות לגלות עוד ועוד כפתורים שהחליקו ונעלמו ברחבי החדר...) - ומנסה לדלות ממנה את הכפתור הכי מתאים למטרה שלשמה התכנסתי עם עצמי...
ואז זה הבזיק לי - מי אמר שצנצנות שקופות זה העניין? קופסאות שטוחות זה הרבה יותר שימושי! המחשבה הזו ישר מזכירה לי את קופסאות הכפתורים של אמא שלי, שעליהן היא שומרת בדבקות רבה גם היום, למרות שהיא כבר מזמן לא תופרת.
בניגוד אלי, אצל אמא שלי הכפתורים לא היו רק קישוט - הם באמת נועדו למטרה שלשמה נולדו: לכפתר. וכיוון שהיא הרבתה לסרוג ולתפור מכל הבא ליד, גם כשבגד סיים את חייו היא הסירה ממנו את הכפתורים ושמרה אותם בבונבוניירות ריקות שייעדה בדיוק למטרה הזו.
הקופסאות האלה היו בשבילי באמת בונבוניירה: יכולתי לשחק עם האוצר הזה במשך שעות, אם רק היו מרשים לי. אבל כמו שאמרתי, עבור אמא שלי כפתורים לא היו משחק או קישוט, הם היו כלי שימושי וחיוני, ששומרים עליו לשעת הצורך, ולכן הם שימשו למשחק רק באירועים מיוחדים, כמו שפעת, למשל... אולי בגלל זה "להיות חולה" לא נחקק אצלי בזיכרון כטראומה, אלא כשעות של כיף בלתי פוסק, שבו פונקתי בשלל דרכים, כולל בזכות הגדולה של לשחק באוסף הכפתורים של אמא שלי.
***
נזכרתי בכל זה, כשהוחלט שהאתגר החדש ב-Scrappy Hands יהיה "ארגון". חשבתי לעצמי שזו הזדמנות לארגן את הכפתורים מחדש, ולהעניק להם בית שטוח (בלי גינה וגג רעפים...). חשבתי, והתחלתי לחפש קופסאות מתאימות. הפתרון, כמובן, נמצא אצל אמא שלי.

 

לא, לא צריך להגזים, היא לא נתנה לי חלילה את קופסאות הכפתורים שלה, אבל עוד לפני שהספתי לספר לה שאני מחפשת קופסאות שטוחות, היא שלפה ממקום מסתור קופסת בונבוניירה (ריקה! ריקה! גם פולנים בסוף אוכלים את השוקולד שהתגלגל אליהם...) בצורת לב, וסיפרה לי שמצאה אותה בבית כשעשתה סדר, וחשבה שאני בטח אמצא לה שימוש. נו, אתם יודעים, אמא יודעת הכל...
אז לקחתי את הקופסה האדומה ו"טיפלתי" בה קצת: כיסיתי את החלק העליון בנייר מדוגם שכולו ברכות ומילים טובות. עיטרתי את ההיקף בוואשי תואם, והוספתי כתובת מתכתית (שבמקורה הייתה בגוון חרדל וזכתה לשכבת לק ציפורניים אדום ובוהק) וכמה אבני קישוט. את הבסיס כיסיתי גם כן, כדי לשמור על מראה נקי ואחיד.

הנה הקופסה מכמה זוויות:

ואם אתם חושבים שבזה נגמרו הדברים הטובים להפעם, אז הנה עוד אחד: האתגר הנוכחי שלנו טומן בחובו פרס משגע (שכחברת צוות העיצוב אני לא יכולה ליהנות ממנו, אבל אתם דווקא כן!) - שובר קנייה בגובה 150 ש"ח לחנות חומרי היצירה של יהלי! תגידו לי שלא בא לכם להתארגן על פרס כזה...

אז יאללה, לכו להכין משהו לאתגר ההתארגנות שלנו. אני הולכת להמשיך לארגן כפתורים...

איך אומרים שובך ביפנית?

כשראיתי את שובכי העץ האלה בחנות ידעתי מיד איך אטפל בהם. חדי העין ביניכם כבר בטח הבחינו מה הסיפור...

אם לא - אולי כאן תזהו?

טוב, מספיק עם המתח הזה... שני השובכים מצופים ב...וואשי! כן, אותו דבק נייר יפני, שמי שמגלה אותו מתאהב בו מעל לראש.
הראשון הוענק לליאורה (BirBir) והנה עוד כמה זוויות שלו:

 

 

הגג, המשטח התחתון והקירות צופו בקארדסטוקים מדוגמים של חברות שונות, ועוטרו עם האבנים של Prima.
בשובך של רינת, שאוהבת סגנון נקי יותר, ויתרתי על קישוטים, המשכתי עם הקארדסטוקים (הפעם מקולקציית "ילדת פלא" של שיר בנוביץ' שלנו) והוספתי וואשי בדוגמה טיפוגרפית:

 

 

הציפורים, אגב, נקנו בחנות פרחים. הן מגיעות כשהן מחוברות לחוט מתכת ארוך, ומיועדות לשילוב בסידורי פרחים. אני חושבת שבקנים האלה הן מרגישות הרבה יותר טוב... מה אתם אומרים?