האמת היא, שתכננתי להעלות את התמונות האלה אתמול, ביום הראשון של השנה. ולמה? כי זה בעצם האלבום ה"רשמי" הראשון שהכנתי (אם להתעלם ממה שכתבתי כאן), וחשבתי שאם כבר אני מעלה משהו ישן כל כך, לפחות שיהיה לי תירוץ טוב. הראשון לראשון נראה לי תירוץ מצוין.
לפני התמונות - כמה מלות הסבר: את האלבום הכנתי לפני 3 שנים בערך לאיירין, אחות מס' 2 (כולן כמובן מספר אחת, אבל היא נולדה שנייה...). לא היה לי כאמור שום ניסיון בסקראפבוקינג, ומעבר לעובדה שאפשר לראות את זה בתוצאה, לחוסר הניסיון היו כמה השפעות על התהליך כולו:
- לא היה שום תכנון מראש. כלום. אפילו לא חילקתי את התמונות לדפים, אלא התקדמתי תוך כדי תנועה. ההחלטה העקרונית היחידה הייתה שזה יהיה אלבום אחיות - כלומר היא ואנחנו מיום שנולדה ועד לאחרונה. בלי בני זוג, ילדים, הורים, דודים וכו'. רק ארבע המוזות (ויש אומרים - המדוזות...).
- לא היו לי חומרים וציוד - ומה שהיה לא הצטיין באיכות מדהימה. רוב הניירות, למשל, הם לא אסיד-פרי. כשהתחלתי אותו בכלל לא ידעתי שיש ניירות מיוחדים, דבקים ייעודיים ותעשייה שלמה וחובקת עולם. בשלב ההוא שיא התחכום עבורי היה "סרגל קריעה"...
- הכל לקח המון זמן.
מצד שני, כשאני חושבת על זה - לקח לי הרבה יותר זמן להעלות את האלבום הזה (שלא לדבר על להתחיל את הבלוג) מאשר להכין אותו, ככה שזה לא כל כך נורא.
אז הנה, מהכריכה עם החלון האליפטי - ועד לחיוכי הפרידה. חוץ מזה, תודו - מתי בפעם האחרונה עיצבתם אלבום עם כזאת חתיכה בשער?!?
הלו, זה רדיו?
הקרדיט לרוב התמונות כאן, אגב, מגיע לאמא שלנו, שעשתה כמעט נסים עם מצלמת קודאק מהסוג הנשלף, כמו אלה שרואים היום בעיקר בסרטים ישנים. סרט הצילום היה בן 8 תמונות, והיא הקדישה לא מעט מחשבה לכל תמונה. שימו לב לטור המדוגם... אתם מדמיינים מה היא הייתה עושה עם מצלמה דיגיטלית???
איירין ועלה, אחותנו הבכורה.
איירין ומיקה, השלישית בסדרה...
והנה, סוף סוף הגיעה האחות שכולן חיכו לה... (-:.. הציטוט, אגב, הוא אגדה אורבנית (שלפחות לי באופן אישי ברור שהיא התרחשה במציאות), לפיו איירין, האמצעית בין השלוש, שמחה כשנולדתי ולו בשביל שתהיה לה בת ברית במלחמה באחיות שהקיפו אותה עד אז ועשו יד אחת נגדה. אני מקווה שלא אכזבתי, יקירתי...
טוב, כשאמרתי שרק האחיות נכנסו לאלבום שיקרתי... גם הכלבים המשפחתיים זכו למקום מכובד. ואלה שלא מצאתי תמונות שלהם קיבלו לפחות אזכור על גבי הרקע (השלב הבא - דף בפייסבוק).
סתם של יום חול בחלון הראווה של בית קפה (באוטווה, נדמה לי. אבל אני לא בטוחה).
אני חושבת שאחת האהבות המשותפות לארבעתנו (לא, אוכל זו אהבה שלי בלבד...) הם פרחים. תשלחו לנו זר (רצוי פרחי בר. אנחנו לא בעניין של ורדים וציפור גן עדן) - ותעשו אותנו מאושרות...
איירין ומיקה ברחובות אוטווה עם לואיג'י (הי"ד...). כבר אמרתי שלכלבים יש יחס מיוחד אצלנו (ולחתולים אצל חלק מאיתנו)?
צילום מליל סדר אצל איירין בבית. כמו תמיד בארוחות חג, אפשר לזהות את המארחת לפי זה שהיא הכי עייפה... ולאיירין יש סיבה טובה: היא אלופת העולם בלארגן ארוחות מתוקתקות מקיפול המפיות ועד 6 סוגי קינוח שאף אחד לא דומה לקודמו ושכל אחד מהם זוכה להגשה אחרת ויוצאת דופן. מממממ...
עוד בדיחה פנימית: לנקרב הוא שיבוש לשון מפולנית, שמערבב בין להציע את המיטה ללערוך את השולחן וכל זה על משקל ההטיה העברית. ואני שואלת: מתי אוכלים???????
זה עמוד שאני מאוד אוהבת. הוא מבוסס על צילום אופנה ממגזין, שעליו הוספתי כפתורים ואת "צילומי האופנה" של איירין, מה שיצר אפקט מעניין ולא שגרתי. הכותרת, אגב, היא תלת ממדית, מה שלא כל כך רואים כאן. התגית, כהוכחה לכמה האלבום לא תוכנן, היא החלטה של רגע לשלב המלצות על מקומות שיעניינו אותה באזור שבו התגוררה באותה תקופה. רק שבסוף שילבתי רק שתי המלצות כאלה...
עוד הצצה בראי - ועוד שינוי תסרוקת. אני עדיין מחכה שתצבעי לבלונד...
כן, כן, אני יודעת... השקפים שעליהם הדפסתי את הכותרות יוצאים נורא בצילומים... אני מתנחמת בכך שבמציאות הם לא כל כך בולטים... כבר הזכרתי שזה האלבום הראשון שעיצבתי???
זה העמוד שאני הכי אוהבת באלבום. גם את העיצוב וגם את הטקסט, שמצחיק אותי עד היום. הוא כל כך משקף את "שיחות הגינה" של האחיות שלי, שאני לא חושבת שיש מישהו ששמע אותן מדברות על הגינות שלהן ולא חושב שזה ציטוט מדויק...
וזהו... הנה עמוד החיוכים שהבטחתי... כמו שאמרתי בהתחלה - הבטחות צריך לקיים, נכון?
אני חושבת שזה לגמרי מספיק להיום. שתהיה לכולכם (גם לי! גם לי!) שנה נהדרת!
