קודם כל חוב ישן. לפני כמעט חודש הבטחתי שאם וכאשר אמצא צילום של כרטיס הברכה ששלחתי לאלון, אבא של מיה, אעלה אותו. והנה עוד הוכחה שצריך/אפשר/מותר להיות אופטימיים. הכרטיס התגלה בנבכי ההארד-דיסק שלי (אני חושבת שמשפט אחד בו משולבות המלים "נבכי" ו"הארד דיסק" כמעט שמצדיק פוסט בפני עצמו...) - ואני שמחה להעלות אותו, למרות שהיו בו תקלות בהשפעת אקדח החום...
זו, אגב, הכרה בחשיבות התכנון המוקדם - כל מה שמצריך שימוש באקדח חום רצוי לעשות לפני שמשתמשים בדבקים למיניהם. החום נוטה להמיס (לפחות את חלקם), הניירות מתקפלים והחיים הם לא מה שהיה פעם... או לפחות הכרטיס לא.
זו, אגב, הכרה בחשיבות התכנון המוקדם - כל מה שמצריך שימוש באקדח חום רצוי לעשות לפני שמשתמשים בדבקים למיניהם. החום נוטה להמיס (לפחות את חלקם), הניירות מתקפלים והחיים הם לא מה שהיה פעם... או לפחות הכרטיס לא.
בכל מקרה לאלון, אבא עסוק שמתרוצץ על קו קליפורניה-סינגפור, הכנתי כרטיס שהוא בעצם אופציה לחיים - את מה שיפה בעינייך קח איתך לכל מקום, תמיד, בכל דרך - גם אם זה אומר לשים פרחים בכיס האחורי. זה לא חשוב מה יקרה להם - זה מה שהם יתנו לך. במלים אחרות:
מזל טוב, שוב, אלוני, והמון אהבה!
עוד כרטיס שאבד - הפעם לא בנבכי-אתם-יודעים-מה, אלא בדואר (אני הולכת ומשתכנעת שיש לי מעריץ עלום בדואר הישראלי או הקנדי שאוסף את הכרטיסים שלי... כבר סיפרתי כאן על המעטפה שהגיעה ליעדה, מודבקת בסלוטייפ - וריקה??? זה באמת שיא השיאים...) הוא זה שהכנתי למורן.
אז נכון שעבר המון זמן, ונכון שכבר שלחתי לה אותו במייל, ובכל זאת, שני קצוות אחרונים בעניין הזה: קודם כל שתהיי מאושרת ושמחה - תמיד ובכל מקום, ושנית - אני עדיין מקווה שהכרטיס יצוץ פתאום. כמו הסיפור הזה על מכתב שהגיע באיחור של חמישים שנה... אמרתי כבר משהו על אופטימיות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אני תמיד שמחה לראות תגובות ולקרוא אותן!