לפני כמה שנים קניתי ממישהי אוסף כפתורים אדיר ממדים. מאז, אחת לכמה חודשים, אני נתקפת בשגעת, ומחפשת דרך חדשה לארגן אותו - פעם זה לפי סגנון, פעם זה לפי חומר הגלם שלו או הגודל, ובדרך כלל זה לפי צבעים, כשמידת ההקפדה על הגוון משתנה בהתאם למצב הרוח שלי. את הכפתורים אני מאחסנת בצנצנות נוטלה קטנות, שממלאות שתי מגירות שלמות, ויתרונן בכך שהן שקופות.
העניין הוא, שכשאני מחפשת כפתור מסוים, כל השקיפות הזו לא עוזרת... בשלב זה אני לוקחת צנצנת שלמה ושופכת את התוכן שלה על מגש (אם אני ממש מאורגנת) או על השולחן (ואז אני ממשיכה במשך שבועות לגלות עוד ועוד כפתורים שהחליקו ונעלמו ברחבי החדר...) - ומנסה לדלות ממנה את הכפתור הכי מתאים למטרה שלשמה התכנסתי עם עצמי...
ואז זה הבזיק לי - מי אמר שצנצנות שקופות זה העניין? קופסאות שטוחות זה הרבה יותר שימושי! המחשבה הזו ישר מזכירה לי את קופסאות הכפתורים של אמא שלי, שעליהן היא שומרת בדבקות רבה גם היום, למרות שהיא כבר מזמן לא תופרת.
בניגוד אלי, אצל אמא שלי הכפתורים לא היו רק קישוט - הם באמת נועדו למטרה שלשמה נולדו: לכפתר. וכיוון שהיא הרבתה לסרוג ולתפור מכל הבא ליד, גם כשבגד סיים את חייו היא הסירה ממנו את הכפתורים ושמרה אותם בבונבוניירות ריקות שייעדה בדיוק למטרה הזו.
הקופסאות האלה היו בשבילי באמת בונבוניירה: יכולתי לשחק עם האוצר הזה במשך שעות, אם רק היו מרשים לי. אבל כמו שאמרתי, עבור אמא שלי כפתורים לא היו משחק או קישוט, הם היו כלי שימושי וחיוני, ששומרים עליו לשעת הצורך, ולכן הם שימשו למשחק רק באירועים מיוחדים, כמו שפעת, למשל... אולי בגלל זה "להיות חולה" לא נחקק אצלי בזיכרון כטראומה, אלא כשעות של כיף בלתי פוסק, שבו פונקתי בשלל דרכים, כולל בזכות הגדולה של לשחק באוסף הכפתורים של אמא שלי.
***
נזכרתי בכל זה, כשהוחלט שהאתגר החדש ב-
Scrappy Hands יהיה "ארגון". חשבתי לעצמי שזו הזדמנות לארגן את הכפתורים מחדש, ולהעניק להם בית שטוח (בלי גינה וגג רעפים...). חשבתי, והתחלתי לחפש קופסאות מתאימות. הפתרון, כמובן, נמצא אצל אמא שלי.
לא, לא צריך להגזים, היא לא נתנה לי חלילה את קופסאות הכפתורים שלה, אבל עוד לפני שהספתי לספר לה שאני מחפשת קופסאות שטוחות, היא שלפה ממקום מסתור קופסת בונבוניירה (ריקה! ריקה! גם פולנים בסוף אוכלים את השוקולד שהתגלגל אליהם...) בצורת לב, וסיפרה לי שמצאה אותה בבית כשעשתה סדר, וחשבה שאני בטח אמצא לה שימוש. נו, אתם יודעים, אמא יודעת הכל...
אז לקחתי את הקופסה האדומה ו"טיפלתי" בה קצת: כיסיתי את החלק העליון בנייר מדוגם שכולו ברכות ומילים טובות. עיטרתי את ההיקף בוואשי תואם, והוספתי כתובת מתכתית (שבמקורה הייתה בגוון חרדל וזכתה לשכבת לק ציפורניים אדום ובוהק) וכמה אבני קישוט. את הבסיס כיסיתי גם כן, כדי לשמור על מראה נקי ואחיד.
הנה הקופסה מכמה זוויות:

ואם אתם חושבים שבזה נגמרו הדברים הטובים להפעם, אז הנה עוד אחד: האתגר הנוכחי שלנו טומן בחובו פרס משגע (שכחברת צוות העיצוב אני לא יכולה ליהנות ממנו, אבל אתם דווקא כן!) - שובר קנייה בגובה 150 ש"ח ל
חנות חומרי היצירה של יהלי! תגידו לי שלא בא לכם להתארגן על פרס כזה...
אז יאללה, לכו להכין משהו לאתגר ההתארגנות שלנו. אני הולכת להמשיך לארגן כפתורים...