מתנה לרויטל - וממנה

כבר סיפרתי כאן על מסיבת הבלוג שעורכת רויטל וייס, בעיקר מנגרת. וכבר אמרתי שהפרס המאוד שווה - סדנת נגרות פרטית - מאתגר אותי מספיק כדי לדבוק במשימות שהיא מטילה עלינו יום אחרי יום. אז יום, אולי לכבוד יום שלישי פעמיים כי טוב, היו שתי משימות: הראשונה, לציין בקיר בפייסבוק בשתי מלים מהו חומר העבודה החביב עלי ואיפה הייתי רוצה לבלות בחג - יותר קל מזה לא יכול להיות. בלי שום התלבטות כתבתי נייר, איטליה (התשובה האחרונה נכונה גם בכריסמס, במוצאי סוכות, כל שני ומישי וב-35 במאי... כלומר תמיד).
המשימה השנייה הייתה לכאורה פשוטה - לארוז מהר מהר מתנה בצורה מאולתרת ולא מושקעת מדי. חשבתי מיד על נייר עיתון (כמו הנדי ליידי, הלא היא סתיוLOVE, שהעלתה אריזה יפהפייה לקומונה), ומייד הבנתי שזה הכי לא מעשי בעולם: מאז שסיימתי את תפקידי בעיתונות המקומית, לפני יותר מ-15 שנים, עיתונים יומיים הם מצרך מאוד נדיר אצלנו בבית. שנים של 3 חובת קריאה של 3 יומונים ביום (לא לשכוח את "חדשות" הי"ד...) + עיתוני סופ"ש של כל רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" + דו שבועונים, ירחונים, מתחרים ואלהים יודע מה עוד פיתחתי ממש אנטי לדפים האלה, ואם אני קוראת אותם זה בעיקר ברכבת, ואז הם לא מגיעים הבייתה. מעבר לזה Ynet ו-NRG משביעים את כל רעבוני לחדשות. בקיצור - אין בבית עיתון לארוז בו. אז מה עושים? מחפשים ניירות אחרים.
ופתאום זה קפץ לי ול העיניים - לוח שנה שולחני ומחוסר שימוש. כזה שאפשר להניח מתחת למקלדת או לצדה ולקשקש בו בזמן שיחות טלפון. איכשהו כשהחלפתי שולחן הוא נזנח בצד ועכשיו הזדמן לי לגאול אותו מבדידותו:

הרעיון פשוט: החתמתי סביב תאריך האירוע החגיגי (והדמיוני, אני מוכרחה להודות), הוספתי סרט - ודי. מהר מאוד, מינימליסטי מאוד אבל כזה שעומד בדרישות האתגר ושאני חושבת שהוא גם מקורי למדי. מה דעתכם?
---
טוב, זה לא כל מה שרציתי להגיד בעניין האתגר המתמשך של רויטל. במסגרת החגיגה, בנוסף לפרס הגדול, יש גם פרסים יומיים. בין השאר היא עתידה להגריל את השובך מקסים הזה:

את אוסף מוצרי הסקראפ המדהים הזה:

 

והכי שווה בעיניי בינתיים - מתקן הסרטים המשגע (והפרקטי!) הזה:

מה שאומר שיש לפחות שני פרסים מאוד שווים מבחינתי - הסדנה והמתקן.
אבל יש כבר מתנה אחת שזכיתי בה השבוע מרויטל - ולפני שכל המשתתפות האחרות קופצות "מה? מה? מה פתאום כבר זכית במשהו ולמה לא סיפרו לנו?", קחו בחשבון שגם רויטל לא יודעת על המתנה הזו. מה זה? ההתמודדות עם הרעיונות המאתגרים שלה, ויותר מכך - הפוסטים האלה.
כמו שהקוראים הקבועים של הבלוג הזה יודעים, אני לא מתמידה גדולה. אני רוצה לכתוב, אני מצלמת, אני מתכננת, אבל פתאום עוברים 6 שבועות ואני קולטת שלא כתבתי כלום...והנה, כבר כמה ימים רצופים שאני מעלה כל יום פוסט! וגם אם לכם זה אולי נמאס - אני נהנית מהעניין מאוד! אז תודה רויטל - מבחינתי כבר זכיתי! (רק אל תביני לא נכון - אני עדיין אשמח לזכות גם באחד הפרסים האחרים... (-:...).