קשיי הסתגלות

סגול גורם לי לשבור את השיאים של עצמי. אני דחיינית, אני יודעת, אבל איכשהו, כשאני מכינה אלבום סגול - זה תמיד הופך אצלי לפרויקט אין סופי. ככה קרה לי עם האלבום לנטלי - וככה קרה עם האלבום למָתִּי: מרגע שהתקבלה ההחלטה להכין אותו ועד שסיימתי עברו שנתיים (!) ולקח לי עוד שנתיים לתת לה אותו. למי שתוהה: היא גרה במרחק רבע שעה הליכה ממני... אז למה? בעיקר כי הוא סגול.

סגול הוא צבע שקשה לי להתאים לו צבעים אחרים, שהגוונים שלו מסבכים לי את החיים כי הם "בורחים" גם לכיוון הוורוד וגם לכיוון הכחול, ובכלל, באופן כללי, הוא לא מהצבעים החביבים עלי. אצל מישהי כמוני, זה אומר שכל בחירה שהיא לא אינסטינקטיבית וברורה - כל דף, כל נייר רקע, כל פרח - הופכת לסאגה אינסופית (ראו את ההדרכה הנוירוטית הזו. ללא מילים, כמעט...). ואז, כשהעמוד מוכן, אני לא אוהבת אותו, כי אני לא אוהבת סגול, והכל מתחיל מהתחלה.

קשיי הסתגלות, כבר אמרתי?

במקור האלבום הזה תוכנן כמתנת יומולדת. כשהתאריך עבר, החלטתי שהוא יהיה מתנת פרישה מהעבודה. כשגם זה עבר חשבתי שאתן אותו סתם ככה, בלי סיבה, אלא שאז מתי שברה את הרגל והחלטתי שזו תהיה מתנה לשיפור מצב הרוח. אז החלטתי, ביג דיל. מתי החלימה, עברו כמעט עוד שנתיים, ובשבת לפני שבועיים החלטתי שדי, באמת הגיע הזמן. ועמדתי בזה.

כשחזרתי הביתה אמרתי לעצמי, שאם אני לא עורכת עכשיו את התמונות ומעלה אותן לבלוג - זה פשוט לא יקרה לעולם. ערכתי אותן. עברו עוד שבועיים, והנה אני כאן. מהר לא?!? 😉

התחלתי את הפרויקט עם מעט תמונות יחסית (תודה, מאיה, על העזרה! ובין השאר יש ביניהן תמונות יפהפיות של הדס לוי ושל קרן גיגי), ולכן בחרתי במבנה מינימלי - 6 דפים דו צדדיים + פלאפ דינמי ובכריכה אקורדיונית, שנותנת לאלבום נפח, כך שהוא נראה מרשים ובעל נוכחות למרות מיעוט הדפים ומאפשרת להשתמש בנוחות באלמנטים תלת ממדיים.

הדפים הם מסטאק שיש בו בדיוק את מה שמתי אוהבת - סגול וציפורים. קניתי אותו במיוחד בשביל הפרויקט הזה - ולצערי אני לא זוכרת של מי הוא. זה מה שקורה כשגוררים פרויקט כל כך הרבה זמן. יחד אתו שילבתי קארדסטוקים חלקים בגוונים של סגול ואפור, קישוטוני עץ, פסי תחרה ועוד.

אם תתעייפו מכמות התמונות, אגב, אני לא אעלב. נסחפתי קצת, נראה לי... מצד שני, ויתרתי על שני עמודים, אז גם זה משהו.

כמה תמונות של הפלאפ הדינמי, שהוא מפל תמונות המצויד ב"ידית", כך שכשמושכים אותה, הדפים מתהפכים לבד. קצת קשה לראות את זה בתמונות סטילס, אבל אתן בטוח מכירות את הטכניקה.

ועוד כמה תקריבים, כי אני בטוחה שלא הספיק לכן עד עכשיו:

אז מה אתן אומרות, הסתגלתי?

פאולוניה: אל נוכח האָיִּן

"באחת הספינות, החוזרת,

בודדים אל עצמנו נשוב, פנלופה שלנו, לחוף.

ערפל. דמדומים לבנים.

לא נדע אל נכון אם כבר ערב

או זה אד שעולה מן הים.

או הוא בוקר עבות.

או הוא סוף"

(לו נחיה בשירה הנוגה - נתן יונתן, שירים לאורך החוף, ספריית פועלים 1962)

 

"הגט טקסי של השאול". אנוביס (צילום: סדן הפקת אמנות)

נתן יונתן הוא רק אחת הרוחות שליוו אותי כשסובבתי בין סירות העץ של אתי גדיש דה-לנגה, שמוצגות בתערוכת היחיד החדשה שלה, "פאולוניה" (אוצרת: טל רואי דה-לנגה). גם נוח והתיבה שלו נכחו שם. וכמה מהרוחות הפרטיות שלי.

והיו כמובן גם רוחות אחרות, מדיפות ריח מלוח של ים, ומרחבים, ופרידה. וביניהן הטקסטים החשופים של גדיש דה לנגה:

"הלוואי,

שהסירות שלי

תשוטנה לבדן,

ללא כנפיים

ובלי גלים,

ותשכונה בליבות

רבים..."

אתי גדיש דה-לנגה. מסע תחת משא (צילום: סדן הפקת אמנות)

התערוכה של גדיש דה לנגה, המוצגת בגלריה "פריסקופ" בתל אביב עד לסוף השבוע, נושאת את שמו של העץ ממנו עשויים הפסלים הנמצאים במרכזה. פאולוניה, המוכר גם כ"עץ הקיסרית", הוא צמח בעל מבנה בוטני ייחודי: במרכז הגזע שלו ובענפיו עוברים צינורות חלולים, המשמשים להובלת מים ומינרלים, המזינים את הצמח. גדיש דה-לנגה לא נוגעת בצינורות אלה, אלא מותירה אותם כמו שהם - חללים בעלי נוכחות. כמו החללים בחיינו - אלה שנותרים בעקבות אובדן, אלה שמדגישים את האין, את החסר. בין לבין היא משלבת חומרים טבעיים כמו ברזל חלוד, זכוכית, גומי, שעווה, חומרים שמעבירים גם הם תחושות של שבר, בלאי, כניעה.

סירותיה המינימליסטיות והחשופות של גדיש דה-לנגה נראות כאילו הוסר מהן משא כבד של אבל ואובדן, והושלך למעמקים. עכשיו הן יוצאות לדרך חדשה או חוזרות לחוף מבטחים, ניצבות על חרטומן, עמודי טוטם שננעצו בחול הרך, או תלויות על מוטות מתכת דקים, מתנדנדות באוויר, מפליגות לשום מקום. 

לשמר את הגסות הטבעית של העץ (צילום: סדן הפקת אמנות)

התחושה המיתית שהתערוכה עוררה בי התעצמה למראה עבודה שבה נראה אנוביס, אל השאול המצרי, המוביל את המתים לעולם הבא, כשהוא נוהג בסירה שמוטוות ברזל חלודים נעוצים בה. זהו רמז לסיפור של גדיש דה לנגה עצמה, שיצרה את האלמנטים הפיסוליים שלה במקביל להתמודדות ארוכה וכואבת עם מחלתה של אמה ועם הפרידה ממנה. "היה לי צורך להסיר מעלי מטען כבד, לשחרר, להתנתק - והסירות סייעו לי בתהליך הזה", היא אומרת, והעצב ניכר בקולה גם כעת.

הניתוק הזה מתבטא בהחלטתה לחשב מסלול מחדש גם במישור המקצועי. גדיש לה לנגה, שהיא בוגרת "המדרשה" ובעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת ברייטון הול, עסקה עד לפני שלוש שנים בעיקר בציור, ושילבה בין עשייה אמנותית ללימוד מבוגרים וילדים והשתתפות בפרויקטים קהילתיים, עיצוב תפאורות ועוד. בעקבות האובדן שחוותה, הרגישה צורך לשנות - היא הפסיקה ללמד, התכנסה בסטודיו שלה והחלה לפסל בעץ. לכאורה, הבחירה בפאולוניה הייתה אקראית - הוא היה זמין ונוח לעבודה - אלא שמבט אחד במעגן הסירות הניצב במרכז הגלריה, מחזק את התחושה שלא מדובר ביד המקרה. שהפאולוניה - על החללים המוזרים בענפיו - הצליח דווקא למלא, להשלים ולצקת משמעות חדשה בחייה של גדיש דה לנגה.וכמה טוב שכך.

פאולוניה - גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב. נעילה: 6.7

על טעויות משלמים (או: לקרוא, כדי ללמוד איך לא להרוס במו ידייך מתקן אחסון דפים סופר שווה!)

כשלימורוש הביאה לארץ לפני חודשים אחדים את המתקן לאחסון דפים של Fabrika Decoru לא הייתה שמחה ממני: סוף סוף הגיע לארץ מתקן אחסון שימושי במחיר שפוי (50 ₪ בלבד! מה ששמעתן!), כזה שלא שוקל יותר מהתוכן שלו, ובעיצוב מינימליסטי שאפשר להתאים לכל טעם וסגנון. תוסיפו לכך את העובדה שאפשר לאחסן בו מאות דפים (בהערכה פרטית שלי. לא באמת ספרתי) ושהוא אפילו נכנס לכוורת של איקיאה - ותבינו כמה התלהבתי.

לא יכולתי לבקש יותר מזה, נכון? נכון.

האריזה - אם כבר מדברים על איקיאה - הייתה שטוחה, מה שאמר אתגר הרכבה, דבר משמח בפני עצמו מבחינתי. שבת חמה אחת החלטתי שהגיע הזמן להפסיק להתלהב מרעיון ולהפוך אותו למציאות. זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות בצלו של המזגן.

פתחתי את הקופסה, התבוננתי בדף ההוראות (בסיסי וברור. בדיוק מה שצריך) - וניגשתי למלאכה.

כמעט.

שבועיים בערך לקח לי להחליט איך לעצב את הקופסה. אבל את הרפתקאות קבלת ההחלטות שלי אתן כבר מכירות. בסוף היו מונחים לפניי קופסת צבע אקרילי שחור וכמה דפים מדוגמים בשילוב לא שגרתי, אבל כזה שמאוד מוצא חן בעיניי.

אז ניגשתי למלאכה. שוב. הפעם על אמת.

בדף ההוראות רואים את שלבי ההרכבה של המתקן העירום, כמו שהוא מגיע. לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת.

טעות.

טעות.

טעות.

במקום להתנהג כמו כל צרכנית ממוצעת, להסתכל בהוראות ולעקוב אחריהן, החלטתי להיות יצירתית. להתחכם. "ללכת עם האמת שלי"...

טעות, כבר אמרתי?

ידעתי שרוב השטחים יכוסו בניירות המדוגמים, ולכן הסתפקתי בלצבוע בצבע רקע (שחור) רק את האיזורים שיישארו חשופים.

צבעתי לוח אחרי לוח (יש בסך הכל 7, כולל הלוח הצר בקדמת המתקן), והנחתי להכל להתייבש.

עכשיו נשאר רק לחבר הכל, נכון?

אז זהו, שלא ממש.

-

קפיצה קצרה בזמן, כך שנגיע ישר לשלב המסקנות - אל תצבעו את הלוחות לפני שאתן מרכיבות את המתקן.

פשוט אל.

מתברר, שהמתקן הזה הוא לא רק שימושי ומשתלם, הוא גם תוכנן בצורה מדויקת מאוד (להערכתי, מדובר בחיתוך לייזר, אבל אל תתפסו אותי במילה) ולכן יש בו מקום להמון דפים, אבל אין מקום לצבע...

בכלל לא.

גם לא שכבה דקה של צבע.

בטח לא צבע נוזלי, שמן הסתם נספג בעץ וגורם לו להתרחב.

אגב, הזכרתי כבר שעשיתי טעות?

מה שקרה הוא, שאחרי שהצבע התייבש וניגשתי להרכיב את המתקן - גיליתי שהפינים הרחבים (בטח יש לזה מילה אחרת שאני לא מכירה. אשמח להשכיל) מתקשים להחליק לתוך החריצים. מה זה מתקשים? עבדתי כמו חמור עם פטיש - וזה לא עזר. כלומר זה עזר לי לשבור שניים שלושה פינים, אבל לא מעבר לזה.

אז החלטתי להיות מעודנת וחכמה, וללטש את הפינים עם נייר זכוכית, בהנחה, שמיקרון או שניים של צבע שיירדו, יפתרו את הבעיה.

אבל כמו שכבר כתבתי, בשלב הזה הצבע עצמו לא היה הבעיה היחידה. הנוזלים שחדרו לעץ גרמו לו להתנפח והיה צריך ללטש הרבה יותר משהיה לי כוח.

ולמי שחושבת שאני סתם מתפנקת: מדובר בשיוף של פינים קטנים וסוררים! לא של שולחן מעץ גושני... והעץ רך יחסית, כלומר אי אפשר לשייף בתקיפות.

בעצם אפשר - רק תסתכלו בתמונות ותראו מה קורה...

טעות.

טעות.

טעות.

כבר אמרתי?

כבר הייתי די מיואשת, אבל אז נזכרתי, שמדובר ב"מתקן אחסון שימושי במחיר שפוי (50 ₪ בלבד! מה ששמעתן!), כזה שלא שוקל יותר מהתוכן שלו, ובעיצוב מינימליסטי שאפשר להתאים לכל טעם וסגנון. תוסיפו לכך את העובדה שאפשר לאחסן בו מאות דפים (בהערכה פרטית שלי. לא באמת ספרתי) ושהוא אפילו נכנס לכוורת של איקיאה - ותבינו כמה התלהבתי".

כן, בשלב זה של חיי אני מצטטת לפעמים את עצמי. שתפו אתי פעולה, הייתי די נואשת. להזכירכן, עבדתי שלושה ימים כמו חמור על משהו שלכל אשה שפויה היה לוקח חצי שעה או שעה.

אז סיימתי להרכיב את המתקן, התעלמתי באלגנטיות מהפינים השבורים והדבקתי עליו את ערבוביית הדפים שבחרתי - שניים של חברת The Girls Paperie שאני שומרת עליהם שנים בחירוף נפש, כיוון שהחברה נסגרה והותירה אותי בוכייה ועצובה, ולצדם השלמות של דפים בשחור לבן של חברת Bella Boulevard (שגם היא, נדמה לי, נמכרה כבר, לא?!).

זהו, עכשיו יש לי מתקן מעולה, שאני משתדלת להציב ככה שאראה כמה שפחות את הטעויות שעשיתי אתו, אבל האמת היא שאני מרוצה בכל מקרה, כי אתן יודעות, הוא שימושי, במחיר שפוי, לא שוקל יותר מהתוכן שלו, ובעיצוב (המפוקפק) שלי...

אגב, לימורוש הרחיבה בחודשים האחרונים את קטגוריית האחסון בחנות שלה ויש עוד ועוד פריטים מאותה סדרה. לכו על זה, הם באמת מוצלחים, רק תזכרו - קודם להרכיב ורק אחר כך לצבוע ולקשט.

אה, וכיוון שנעלמתי מכאן להמון המון זמן, זו הזדמנות לאחל לכולכן שנה טובה, מועדים לשמחה ושתהיה שנה של יצירתיות, השראה ובריאות כמובן, המון המון בריאות!.